על פיצויי פיטורים לעובדים זרים בחקלאות / שמואל גלנץ, עו״ד

החרגת עובדים זרים I – קריאה חוזרת

כידוע עובד זר שפגה אשרתו זכאי לפיצויי פיטורים מלאים – 8.33% (כ-28,000 ₪ לעובד שמיצה את אשרתו) וזאת מכוח חוק פיצויי פיטורים. בכל מקרה, העובד זכאי לפיצוי בשיעור 6% 'על חשבון' וזאת מכוח צווי הרחבה.

כאן ננסה להסביר מדוע מוצדק להחריג בעניין זה עובדים זרים.

מצע להשוואה

בשורה של פסקי דין, שעסקו במצבים דומים באשר לסיבת סיום קשרי העבודה, מעסיק-עובד, נפסק כי אין המעסיק מחוייב בתשלום פיצויי פיטורים.

נדגים: ערעור שנדון בבית הדין הארצי לעבודה(1) עסק בתביעה של 11 עובדים תושבי הרשות הפלסטינית שעתרו לתשלום פיצויי פיטורים לאחר שתביעתם נדחתה בבית הדין האזורי לעבודה(2) . התביעה באה לעולם לאחר שנבצר מהעובדים להתייצב לעבודתם בנתבעת עקב סגר שהוטל על השטחים.

בתביעתם טענו העותרים כי יש לראות את עבודתם בנתבעת כעבודה לתקופה קצובה המסתיימת עם הטלת סגר שכתוצאה ממנו נאסר עליהם להגיע לעבודה. הנתבעת מנגד טענה קטגורית כי היא לא פיטרה את העובדים ואף פעלה לחידוש היתר העסקתם אך בקשותיה נדחו. וזאת לדעת: פיצויי פיטורים לעובד לתקופה קצובה מוסדרים בחוק פיצויי פיטורים כדלקמן: 9 (א) היה עובד מועבד על פי חוזה לתקופה קצובה והגיעה התקופה לקצה, רואים אותו לעניין חוק זה כאילו פוטר , זולת אם הציע לו המעביד לחדש את החוזה: סירב העובד לחדש את החוזה – רואים אותו לעניין חוק זה כאילו התפטר".

הרציונאל שעומד מאחורי הוראות הסעיף הוא למנוע הערכות מעסיקים במטרה לחסוך בתשלום פיצויי פיטורים על ידי הסכמי עבודה לתקופה קצובה. בית הדין הארצי ביטא זאת(3): "ס. 9 לחוק פיצויי פיטורין בא למנוע השתמטות מחובת תשלום פיצויי פיטורין על ידי הזדקקות לחוזים לתקופות קצובות, כך שבסופו של דבר, ויהא זה אחרי תקופת עבודה העולה על שנה, לא תקום זכות לפיצויים כאשר העובד לא "פוטר" אלא שהיחסים באו לידי סיום מעצמם".

בפסק הדין שעסק בערעורם של 11 תושבי השטחים הוסיף וקבע בית הדין כי : "כאשר גורם שלטוני חיצוני מונע את המשך יחסי העבודה בין הצדדים, אין כל משמעות לחיובו של המעסיק להציע את המשך ההעסקה כתנאי לאי חיובו בפיצויי פיטורין". בית הדין האזורי קבע שהעובדים אינם זכאים לפיצויי פיטורים מתוך אותה סיבה. בית הדין האזורי קבע: "כשמתברר ששני הצדדים ניסו, במשך חודשים ארוכים, להביא לכך שיהיה המשך מעשי ליחסי העבודה שבניהם, לא ניתן להסיק התפטרות מפורשת או פיטורים מפורשים. התובעים רצו להמשיך לעבוד והנתבעת רצתה להמשיך להעסיקם אך היה גורם חיצוני (ממשלת ישראל) שמטעמי מדיניות – מנע מהצדדים לממש את יחסי העבודה ביניהם".

בית הדין הזכיר שיש שיחסי עבודה בין צדדים מסתיימים בלא שהיתה התפטרות ובלא שהיו פיטורים, (למשל בהגיע עובד לגיל פרישה), כך גם במקרה זה. היחסים הגיעו לסיומם בלא שהיה אקט של פיטורים או התפטרות.

בית הדין הארצי פסק: "משלא הוכח כי, מבחינה מעשית, היתה למשיבה אפשרות כלשהיא להביא להחזרת העובדים לעבודה, אין ניתן לומר כי עבודתם הופסקה על ידי המשיבה ועל כן לא זכאים הם לפיצויי פיטורים".

במקרה אחר שהובא לערכאות(4) עסק בית הדין הארצי לעבודה בערעורם של 17 עובדים שהועסקו במתפרה בישוב גן אור. העובדים תבעו ממעסיקם פיצויי פיטורים מאחר שעבודתם הופסקה עם פינוי גוש קטיף. הנתבע טען כי מעולם לא פיטר את התובעים וכי היה מעוניין בהמשך העסקתם ואף השאיר במקומם את המכונות לשימוש העובדים.

בית הדין פסק: "בנסיבות בו נסגר עסקו של המעסיק בשל תכנית ההתנתקות בעל כורחו ולמורת רוחו, אין לראות במשיב כמי שתרם תרומה אקטיבית, פסיבית או מכל סוג אחר להפסקת עבודתם של המערערים" (העובדים), משכך לא חוייב המעסיק בתשלום פיצויי פיטורים לעובדיו.

לענייננו:

המצב כיום הוא שעובד זר שוהה בארץ תקופה קצובה הכפופה להוראות חוק הכניסה לישראל(4). לפיו שר הפנים רשאי לתת אשרה לעובד זר בחקלאות לישיבת ביקור – עד לשלושה חודשים ולהאריך את היתר השהייה בישראל בעוד 5 שנים היינו התקופה המכסימלית לשהות העובד הזר בחקלאות בישראל מוגבלת ל-63 חודשים.

בשטח, לעיתים קרובות הן המעסיק והן העובד מעוניינים בהמשך יחסי העבודה ואולם אלו נמנעים מהם.

כאמור בפתיח, על פי הדין ללא קשר לרצון המעסיק מחוייב הוא בתשלום פיצויי פיטורים מלאים כאילו הוא זה שפיטר את העובד בתום אשרתו. מציאות זו אינה עולה בקנה אחד עם הרציונאל שעמד מאחרי ההוראה לתשלום פיצויי פיטורים לעובד בתקופה קצובה ובכלל. עובדים זרים מגיעים לעבודה בישראל לתקופה קצובה, התקופה אינה ניתנת להארכה בשל הוראות חוק הכניסה לישראל. לא מועילים רצונם של העובדים ושל המעסיקים בהמשך עבודתם של העובדים הזרים מעבר לתקופה המותרת על פי החוק.

משאלה הם פני הדברים באשר לסיום עבודתם של עובדים זרים בישראל נכון לגזור גזירה שווה ממה שנפסק בדוגמאות שלעיל. בתמצית, משהפסקת העבודה נכפית על ידי גורם חיצוני – חוק בענייננו– הרי שאין הצדקה לחייב את מעסיקי העובדים הזרים בחובת תשלום פיצויי פיטורים.

זאת ועוד, רציונאל חוק פיצויי פיטורים הינו כפול:

א. לאפשר לעובד המפוטר הסתגלות לתקופה שלאחר הפיטורים.

ב. הרתעה – מניעת מצב בו למעסיק תהא "אצבע קלה" על הדקהפיטורים.

בהיסטוריה התחיקתית פיצויי פיטורים היוו למעשה תחליף לקביעות העובד במשרתו. משממילא אין לעובד הזר ולא יכולה להיות לו קביעות, שהרי שהותו בישראל זמנית, לא מתקיים בענייננו רציונאל פיצויי הפיטורים כתחליף לקביעות. פשיטא שהרציונאלים העומדים מאחורי החובה לתשלום פיצויי פיטורים אינם מתקיימים בעובד הזר, שהרי מלכתחילה ידוע לצדדים,

אף אם רוצים הם אחרת, כי בסיומה של התקופה, על פי דין, יפסיק העובד הזר עבודתו ויעזוב את הארץ. לעניין ההסתגלות תוסב תשומת הלב לעובדה כי העובד הזר, התאילנדי, משתכר בארץ שכר הגבוה פי 7 עד פי 10 מהשכר בתאילנד, לא בכדי נחשבים העובדים השבים מישראל לעשיריי כפרם.

בנוסף ובלא קשר לחוק פיצויי פיטורים קיימת חובה להפרשה על חשבון פיצויי פיטורים סכום בשיעור 6% וזאת מכח צו ההרחבה בענף החקלאות והצו הפנסיוני הכללי במשק. גם לחובה זו אין הצדקה באשר לעובדים זרים! (על כך ב"החרגת עובדים זרים 2").

מהלכה למעשה

להחרגתו של הסעיף בחוק לגבי עובדים זרים נדרשת החלטת המחוקק. להחרגתו של הסעיף העוסק בתשלום 'על חשבון' פיצויי פיטורים מכח צו ההרחבה לפנסיה חובה וצו ההרחבה בענף החקלאות נדרשת החלטתו של שר העבודה או פרישה מההסכם הקיבוצי, שהורחב, של אחד מהצדדים לו.

לנוכח האמור לעיל, העלות הגבוה של רכיב הפיצויים ולנוכח מצב הרווחיות בענף החקלאות, מתבקש ואף מתחייב טיפול ע"י הגורמים הרלוונטיים שתוצאתו תהא החרגת העובדים הזרים בענף החקלאות לעניין פיצויי פיטורים.

(1) ע"ע 300366/97 מוסטפא נזאל נ' סטרפלאסט תעשיות (1976) בע"מ.
(2) תב"ע נד'/15-3.
(3) לב/43-3 (ארצי) יגאל הלפרין נ' ההסתדרות מדיצנות הדסה פד"ע ד 281.
(4) סע"ע 256/08 מוחמד קוק ו-16 אח' נגד יוסי שוורץ.
(5) חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 – ס' 3' ו-3א(א).