כידוע חופש ההתאגדות הינה אחת מזכויות היסוד הבסיסיות במשטר דמוקרטי, אשר בצידה עומדת לאדם הזכות של חופש מהתאגדות- היינו הזכות לפרוש מחברות בתאגיד.
לזכות לפרישה מתאגיד, יש חשיבות רבה עת עוסקים אנו באגודה שיתופית, שכן ברבות מהאגודות השיתופיות, הזכות הקניינית במקרקעי החבר, שלובה בחברותו באגודה.
במספר פסקי דין קבע בית המשפט כי זכותו של אדם לפרוש מחברותו באגודה עומדת לו מבלי שיאבד את זכות הקניין ברכושו אשר בישוב ומבלי שיאולץ למכור את רכושו (ראה פרשת עפגין-נ' מתיישבי אמנון ה"פ 22222-07-10).
שאלה הנגזרת באופן ישיר מזכות חבר לפרוש מחברותו באגודה, הינה האם זכותה של האגודה השיתופית להמשיך ולגבות ממי שפרש מחברות בה, תשלומים המהווים מעין מיסי חבר?
ככל שמדובר באגודה שיתופית חקלאית בה שורר משטר נחלות , נמצא את התשובה לשאלה זו בממסגרת החלטה מס' 970 של מועצת מקרקעי ישראל. החלטה זו מכירה בזכות חבר אגודה שיתופית חקלאית לפרוש מחברותו באגודה מבלי שיאבד את זכויותיו באגודה. החלטה זו מחייבת את החבר הפורש מהאגודה לחתום על הסכם לקבלת שירותים וכפועל יוצא לשאת בתשלומים בגין השירותים שהאגודה מספקת לו.
החלטה 970 אינה חלה על אגודות קהילתיות, ועל כן נדרש בית המשפט העליון אך לאחרונה בפרשת קיבוץ שריד (ע"א 2853/16), לקבוע הלכות בשאלה האם זכותה של אגודה קהילתית לגבות תשלום קבוע בגין שירותים שאגודה הקהילתית מספקת גם ממי שפרש מחברות באגודה זו. התשובה לשאלה זו הינה מהותית ביותר לחיי הקהילה בישובים רבים, בין בתחום קיבוצים ובין בתחום המושבים, ועל כן מצאנו לנכון לעסוק בסוגיה זו בהרחבה.
כידוע שלטון המקומי בישובים כפריים עשוי משני רבדים: ברובד העליון מצויה המועצה האזורית, וברובד התחתון הוועד המקומי הנבחר על ידי תושבי היישוב. לאחר הקמתה של מדינת ישראל שויכו מרבית היישובים הכפריים לתחומי שיפוטן של מועצות אזוריות, ובשנת 1958 הותקן צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 (להלן: "צו המועצות האזוריות") הקובע את סמכויותיהן המוניציפליות של המועצות ומסדיר את פעילותן. סעיף 90 לצו המועצות האזוריות מורה כי כל ישוב יתנהל באמצעות ועד מקומי; וסעיף 132 לצו מבהיר כי סמכויות הוועד יהיו סמכויות המועצה שהואצלו לו על ידה. בנוסף נקבע, כי הוועד המקומי רשאי להטיל ארנונה כללית על תושבי היישוב לצורך מילוי הסמכויות שהואצלו לו (סעיף 133 לצו); וכן כי על המועצה האזורית מוטלת חובת פיקוח ובקרה על פעולתם של הוועדים המקומיים, ובכלל זה על תקציביהם.
אי לכך ובהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, למועצה האזורית ולוועד המקומי סמכות ייחודית לגבות ארנונה ולספק שירותים מוניציפליים בסיסיים. בהקשר לכך עלתה השאלה מה דין שירותים נוספים אשר האגודה קהילתית מספקת לתושבים? ובהקשר זה יש לחלק השאלה לשניים;
ראשית עולה השאלה, האם האגודה מוסמכת לספק שירותים קהילתיים, או שמא יש בכך משום השגת גבול לתחום הועד המקומי? ושנית -האם רשאית האגודה הקהילתית לחייב בעלות השירותים גם מי שאינם חברים באגודה?
נושא זה נידון בערעור שהוגש ע"י מספר תושבים בקיבוץ שריד שאינם חברי קיבוץ, אלא תושבי ההרחבה, אשר הודיעו לאגודה הקהילתיתכי הם פורשים מחברות בה. לטענתם,חלק מסמכויות הוועד המקומי ניטלו על ידי האגודה הקהילתית, אשר פועלת לשיטתם שלא כדין במתן שירותים מוניציפליים וגובה בגינם מס ללא סמכות.
בית המשפט העליון דחה את טענות המערערים, וקבע כי אכן אין חולק שהשירותים שסיפקה האגודה הקהילתית המאגדת את חברי הקיבוץ ותושבי שכונת ההרחבה שאינם חברי קיבוץ – מהווים תוספת לשירותים הבסיסיים הניתנים על ידי הוועד המקומי, ואין מניעה כי האגודה תגבה מהתושבים תשלום תמורתם מכוח הסכמה חוזית;
אשר לשאלה האם לאגודה סמכות לספק שירותים קהילתיים ולגבות תשלום בגינם, נפסק כי אין חולק שהאגודה אינה רשאית להשיג את גבולו של הוועד המקומי בנוגע לשירותים שהאגודה מספקת לתושבים ולגביית מס מוניציפלי, ואולם מאידך אין מניעה שהאגודה תספק שירותים המהווים תוספת לשירותים המוניציפליים שעליהם אמון הוועד המקומי, ותשלום כזה אינו בגדר מס.
המקור החוזי לחיוב בתשלום לאגודה, מצוי בהסכם שחתם כל אחד מהמערערים עם הקיבוץ (להלן: "הסכם המשתכנים") ובתקנון האגודה (להלן: "התקנון"). העובדה כי מספר תושבים בחרו לפרוש מחברותם באגודה הקהילתית, אינה מבטלת את חובתם לשאת בתשלום עבור שירותים קהילתיים הניתנים להם ע"י האגודה. שירותים כאמור ניתנים לכלל התושבים ביישוב, בין אם הם חברי האגודה, ובין אם פרשו ממנה.
כל עוד האגודה מספקת שירותים לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר דווקא את התושבים שפרשו מן החברות בה מחובת התשלום עבורם, שכן שחרור כאמור תוצאתו עלול להיות הרסנית לפועלה של האגודה ולמרקם חיי הקהילה ביישוב; ביהמ"ש דחה? אף את הטענה כי החתימה על הסכם המשתכנים וההצטרפות לאגודה נכפו עליהם על ידי הקיבוץ, ואת טענתם לפיה הסכם המשתכנים והתקנון הם חוזים אחידים שיש בהם תנאים מקפחים הניתנים לביטול לפי חוק החוזים האחידים. יחד עם זאת בית המשפט קבע כי יש לבטל סעיפים בהסכם המשתכנים ובתקנון המתנים רכישה של זכויות במגרשים ביישוב, העברתן או מגורים ביישוב, בחברות באגודה.
באחרונה (בחודש ינואר 2018), ניתן בבית המשפט השלום בקריות פסק דין בעניין אגודת הררית (3446-02/16), המיישם את הלכת שריד, שם חזר בית המשפט השלום על ההלכה וחייב את הנתבעים שפרשו מחברותם באגודה הקהילתית, במלוא הסכומים שהאגודה חייבה אותם בגין שרותים שניתנים לכלל החברים באגודה.
אין ספק שלהלכת שריד יש חשיבות עצומה בחיי הקהילה של קיבוצים, מושבים וישובים קהילתיים. בית המשפט בפסיקתו מנע את המשך הסיטואציה? בה תושבים מקבלים שירותי קהילה ומתחמקים מתשלום בגין שרותים אלו באמצעות פרישה מחברותם באגודה. פסיקה זו אף יכולה ותעודד תושבים להמשיך ולהיות חברים באגודות הקהילתיות ולהיות חלק בהליך קבלת ההחלטות הנוגע לאגודות אלו.
- עו"ד עופר נועם מתמחה בתחום האגודות השיתופיות ומנהל את משרד ח.נועם ושות'.
- עו"ד דודו קוכמן- מזכ"ל האיחוד החקלאי .
