בסוף שנות ה – 20 ובראשית שנות ה – 30 של המאה הקודמת החלה התיישבות מסיבית של מושבים וקיבוצים בסמוך למושבות דאז.

לאחר קום המדינה, כמעט כל המושבים והקיבוצים הוותיקים, קיבלו תוספות קרקע, כהשלמה לקרקעות שהוחזקו על ידם טרם קום המדינה. וזאת בהתאם לתקן משבצת ומכסות מים שנקבע בהתאם לאזורים שונים ברחבי המדינה. תקן שהיה זהה להתיישבות הצעירה והוותיקה.

מטבע הדברים היישובים הנמצאים בסיכון של הפקעת קרקעות, הם אלה צמודי הדופן לערים שהיו בעבר מושבות. וברובם יישובי ההתיישבות הוותיקה. אלא שהשקעותיהם באדמותיהם ובבתיהם עולה פי כמה וכמה על אלה של המתיישבים בעיר ושל חברי היישובים שעלו על הקרקע לאחר קום המדינה.

שר האוצר ושר החקלאות מבטיחים להוריד לקראת החגים, מחירי מזון גם בעידוד תחרות באמצעות יבוא זול של מוצרים חקלאיים. החקלאים תופסים את המגמה כאיום ממשי על קיומם. עמדתו של שר החקלאות זוכה בין היתר, לתמיכת 'פורום קוהלת', המייצג עמדת ימין כלכלי שיובאה לכאן כמוצר מדף אמריקאי. חישובי עלות-תועלת כלכלית, ותחרות עומדים בגישתם, כערך מכונן לאדם רציונלי. מתוך כך תומכים בפקידי האוצר התובעים דין וחשבון כלכלי להצדקת המפעל החקלאי. אם לדוגמא, עגבניות מספרד זולות יותר, תמיכה ממשלתית בגידול עגבניות בארצנו, ראויה לשיטתם להבחן  באופן מקצועי ולא רומנטי או אידיאולוגי.

במקום הזה, הוויכוח עם איש ימין כלכלי, הופך לעקרוני. מתבהרת כאן הנחת יסוד ערכית: השיקול הכלכלי, במפורש או במובלע, מוצב בתפיסת עולם זו, כערך רציונלי מרכזי ומוביל. בעיני, כפי שלימדני הרב ד"ר אליהו רחמים זיני, זו משמעותו האקטואלית של חטא עגל הזהב, בסגידה לשיקול הכלכלי כערך מוביל בחיי אדם. כאן לב המחלוקת: חקלאות עבור האדם ובמיוחד עבור חקלאי יהודי בארץ ישראל, אינה רק מקור פרנסה. היא צריכה להיות ענין שבקדושה, סיפור אהבה. גם במדינות מערביות קפיטליסטיות, ממשלות מסבסדות חקלאות, כי מובן להן כיצד היא מכוננת את המשמעות הגלומה במושג מולדת.

המשבר הקשה שעובר על החקלאות הישראלית בכלל ועל המשק המשפחתי בפרט הביא להוצאתם של עשרות חקלאים נוספים ממעגל העיסוק בחקלאות מגמה שנמשכת זה שנים רבות אשר מעמידה את המשך קיומו של המשק המשפחתי החקלאי שרובו ככולו נמצא במקומות רחוקים בסכנה.

שנים רבות יש ביקורת שהולכת וגדלה על התנהלות מנהל מקרקעי ישראל או בשמה החדש בעקבות הרפורמה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ועולה השאלה היכן אחריותם של חברי מועצת מקרקעי ישראל האמונים על מדיניות רמ"י למתרחש? זה שנים רבות שחברי המועצה כמעט ואינם יוזמים הצעות למדיניות מוצעת, למרות שזה תפקידם על פי חוק, אלא רק מגיבים למדיניות המוצעת על ידי פקידי האוצר, רמ"י או השר הממונה.

הגיע השעה לבחון את מהותו של המונח "צדק חלוקתי" כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון ומהווה את סיסמת אנשי "הקשת" ועיקרון מכונן בדרגים משפטיים ובציבור מתרחב. למרבית הצער, מונח מופשט זה מכוון ומתמקד בעיקר כלפי קרקע חקלאית. איך נתרגם אותו בפועל: האם לכל אחד משמונה מיליון אזרחים ניתן בעלות על כ- 2.5 דונם ? (כ- 20 מיליון דונם מחולקים לכ- שמונה מיליון תושבים) האם נחלק אותם באזור המגורים של כל ישוב ? אולי נחלק לכל אזרח שליש דונם בכיכר המדינה, שליש דונם ממגדלי עזריאלי, שליש דונם מברכות המלח בעתלית שליש דונם במשולש גדרה-ירושלים - חדרה ? היתרה בגליל העליון ביישובי קו העימות ובמרחבי הנגב והערבה ? די ברור כי בעוד הנהגות החקלאים והקשת התקוטטו ומרטו זו את שערותיה של זו, תוך הסחת דעת מן המהלכים העיקריים המתרחשים במדינה, הרי שמהלכי העברת העושר הלאומי ליד מעטים בחסות וביזמת השלטון למיניו נמשכו, התעצמו ולמעשה מסמסו את מהות הצדק החלוקתי. יתכן ואחת ממסקנות החוקרים של תקופתנו תהיה: שתופעת הקשת והמושג "צדק חלוקתי" נוצרה לא במקרה והיטיבה לשרת את אותה הסחת דעת המשרתת את המעטים אליהם הועברו חלקים גדולים של העושר הלאומי.

החצר הקיבוצית גועשת: שיוך קנייני, שיוך חוזי, שיוך הוני, חלופת "0" ועוד כהנה וכהנה. צוות (בנצי) ליברמן, אשר התחייב לנסח את המלצותיו עוד ב 19.11.2013 סיים סוף סוף את דיוניו ואת קרבות ההתשה שניהל מולו מזכיר התנועה הקיבוצית איתן ברושי והצעותיו יובאו לאישור מועצת מקרקעי ישראל בעוד כשבוע. האמנם דרך הייסורים של ההמלצות הולכת ומסתיימת ? לא הייתי מהמר על כך.