הרקע
בני הזוג כהן ביקשו לרכוש נחלה במושב קדרון, ולצורך כך ניהלו משא ומתן עם בעלת משק במושב שביקשה למכור את נחלתה. העסקה הבשילה ועמדה בפני ביצוע, אלא שבתקנון המושב נקבע כי ניתן למכור זכויות בנחלה רק למי שנתקבל כחבר המושב ובני הזוג אינם חברים בו, ולכן, פנתה המוכרת לוועד המושב בבקשה להתחיל בהליך קליטת בני הזוג לחברות.
בסוף שנת 2007, זומנו בני הזוג לשתי פגישות במושב, במהלכן נתבקשו להציג תעודות יושר ולרשום מספר שורות בכתב ידם לצורך אבחון גרפולוגי, זאת בנוסף לראיון בפני וועדת הקבלה של המושב. לאחר מס' שבועות הודיע הוועד לבני הזוג במכתב, כי הוחלט שלא לקבלם למושב, אך זאת ללא פירוט הנימוקים לכך. בני הזוג הגישו ערעור על ההחלטה וביקשו להביאו לאסיפה הכללית של המושב, אולם הם לא קיבלו זימון לדיון בערעור ולא קיבלו הודעה בדבר החלטת האסיפה בעניינם. בסופו של דבר, נמכרה הנחלה לקונים אחרים.
לטענת בני הזוג, המושב התנהל בחוסר תום לב עת העדיף לקבל אדם אחר שאין בינו ובין בני הזוג כל שוני רלוונטי ועל כן מדובר בהפליה לרעה מצדם. בנוסף, טענו כנגד הבדיקה הגרפולוגית שהיוותה חלק מהשיקולים להחלטה שלא לקבלם, שהיא אינה מקצועית והשימוש בה מהווה הסתמכות על שיקולים זרים. כמו כן טענו בני הזוג, כי המושב לא נימק את החלטתו שלא לקבלם כחברים, וכן לא כינס אסיפה כללית בכדי לדון בערעורם על ההחלטה.
על כן, תובעים בני הזוג מן המושב סך 3 מיליון ₪ בגין הפסדים שלטענתם נגרמו להם כתוצאה מהתנהלות המושב, לרבות עוגמת נפש.
מנגד טוען המושב, כי המושב התנהל כדין, ובהתאם לנוהג הקיים אצלו מזה שנים רבות. כך, נטען, כי ההחלטה שלא לקבל את בני הזוג לחברות התקבלה לאור התרשמות שלילית ביותר ממר כהן, אשר עלתה בקנה אחד עם תוצאות חוות הדעת הגרפולוגית. עוד טען המושב, כי לאחר שמזכיר המושב שוחח בטלפון עם בני הזוג לא היה נהיר האם המכתב ששלחו מהווה כתב ערעור, ומאחר ובני הזוג לא פנו מאז למושב ולא ניסו לממש את זכותם לדון בעניינם באסיפה הכללית, הגיע המושב למסקנה כי הם וויתרו על זכות הערעור.
דיון והכרעה
ראשית קבע ביהמ"ש, כי עצם קיומו של הקריטריון "אופי טוב" בתקנון כקריטריון לקבלת חברים הוא דבר מקובל במושב, המחויב להיצמד לעקרונות הקואופרציה והשיתופיות הקהילתית.
יחד עם זאת, הסתייג ביהמ"ש מהבדיקה הגרפולוגית שנעשתה לבני הזוג, בין היתר מכיוון ונמצאו סתירות מהותיות בין חוות הדעת שקיבל המושב, לבין חוות דעת שקיבלו בני הזוג כאשר פנו באופן פרטי ומבלי להזדהות לאותו מכון גרפולוגי. אף על פי כן, עקב כך שההסתמכות על חוות דעת גרפולוגית הפכה לנוהג מקובל ונפוץ בקבלה למושבים, קבע ביהמ"ש למרות הסתייגותו, שהמושב היה רשאי להסתמך על חוות הדעת הגרפולוגית כל עוד בצידה התקיים ראיון אישי עם בני הזוג.
בהמשך דחה ביהמ"ש את טענת בני הזוג כי המושב העדיף לקבל זוג אחר שאינו בעל שונות רלוונטית ביחס אליהם, זאת מכיוון ולא הוכח כי אכן לא הייתה שונות בניהם לבין הזוג שהתקבל.
יחד עם זאת, ביהמ"ש קבע כי המושב אינו גוף פרטי קלאסי, אלא גוף בעל מאפיינים ציבוריים שעומד לפיקוח רשם האגודות, ועל כן קיימת הצדקה להטיל עליו חובה לנמק החלטותיו, ובפרט כאשר מדובר בהפעלת סמכויותיו הנוגעות לשדה הציבורי כגון קבלת חברים. אי לכך, ביהמ"ש קבע שנפל פגם ממשי בכך שהחלטת המושב שלא לקבל את בני הזוג לא הייתה מנומקת.
כמו כן קבע ביהמ"ש, כי יש לראות במכתב ששלחו בני הזוג למושב כהודעת ערעור, הדבר אף הובהר לוועד טלפונית, אך למרות זאת בחר הוועד להתחמק ולא כינס אסיפה כללית לשמיעת ערעורם, כפי שהיה מחויב לעשות עפ"י הוראת תקנון המושב.
לאור האמור קבע ביהמ"ש, כי המושב התנהל בחוסר תום לב תוך שמנע מבני הזוג את זכות הערעור המגיעה להם על פי דין.
סיכום
ביהמ"ש קיבל את תביעת בני הזוג באופן חלקי, קבע כי המושב הפר את חובת ההנמקה ואת החובה לאפשר ערעור בפני האסיפה, ובכך פעל בחוסר תום לב, וחייב את המושב בתשלום פיצויים והוצאות משפט בסך כולל של 318,500 ₪.
ניתן ביום: כ"ו בסיון תשע"ז, 20 ביוני 2017, בהיעדר הצדדים.
ת"א (לוד) 5021-10-14 – כהן נ' קדרון מושב עובדים, פס״ד מיום 20/06/17
