על פי החלטות רשות מקרקעי ישראל וחוזה המשבצת, על בעל הזכויות בנחלה מוטלות חובות שונים לצד זכויותיו. האם כאשר בעל נחלה אינו עומד בהתחייבויותיו לרשות מקרקעי ישראל עומדת הזכות שלא לחדש את חוזה החכירה?
סיפור המעשה מתאר מחלוקת שהגיעה לפתחו של ביהמ"ש המחוזי בנצרת, כאשר הצדדים בענייננו הינם ועד מושב בצפון, ויורשת של אחד מבעלי הנחלה.
תחילתה של ההתרחשות לפני יותר מ-50 שנה, אז רכשו בני זוג נחלה לצורך מגורים ופיתוח משק חקלאי במושב, אותה קיבלו במסגרת חוזה חכירה עם קק"ל (לימים רשות מקרקעי ישראל) ולצורך כך לקחו מהבנק משכנתא. לאחר זמן לא רב התגרשו בני הזוג. הגבר נישא בשנית למשיבה בסוגיה דנן (היא יורשתו היחידה) ועבר לגור במרכז הארץ. האישה אף היא נישאה בשנית ועברה להתגורר במושב אחר, שם נרשמה כבעלת מחצית הזכויות בנחלתה החדשה. יצויין כי למשיבה בן יחיד שהוא יורשה היחיד אשר ויתר על חלקו בעיזבון ובנחלה.
היות ובני הזוג, שהתגרשו כאמור, עזבו את הנחלה, "נכנסו בנעליהם" חברי המושב ועיבדו את שטח הנחלה. לא זו בלבד, ועד המושב נשא בהוצאות דמי החכירה לרמ"י וכן מלוא סכום המשכנתא לבנק.
חלפו להן כ-50 שנה וחוזה החכירה פג. הגבר החליט כי בכוונתו לשוב להתגורר בנחלה והוא פונה לרמ"י בבקשה כאמור, בטענה כי קיים סיכום קודם עם המושב בעניין. בתגובה, רמ"י קבעה כי זכותו של הגבר בנחלה פקעה עקב נטישתה וכי הוא והמשיבה לא טרחו ולא פעלו על מנת לחזור אל הנחלה במהלך השנים.
ועד המושב שהתנגד כלל ועיקר למתן זכויות בנחלה למשיבה, פנה לביהמ"ש וביקש לתת פס"ד הצהרתי הקובע כי זכויותיהם של 2 בני הזוג בנחלה פקעו. רמ"י, בתגובתה לביהמ"ש, תמכה בעמדת המושב כי יש לבטל את רישום החכירה על שם בני הזוג מחמת פקיעת הזכויות.
המושב טען כי עפ"י חוזה החכירה חובה לגור בנחלה ולעבד אותה ומשכך נטישת הנחלה מהווה 'ויתור בהתנהגות' מצד בני הזוג. בנוסף טען המושב כי עפ"י החוזה לא תיתכן זכות נוספת בנחלה, ולכן בעלותה של האישה בנחלה אחרת מהווה אף היא ויתור ופקיעה של זכויותיה. עוד טען המושב כי אי תשלום דמי החכירה והמשכנתא ע"י בני הזוג אף הם עולים כדי ויתור על זכויותיהם.
המשיבה טענה מנגד כי הגבר-המנוחעזב את הנחלה באופן זמני בלבד וכי מעולם לא וויתר על זכויותיו בנחלה ועל רצונו לחזור ולהתגורר בה. עוד טענה היא כי היות והמושב אינו צד לחוזה החכירה שנחתם בין בני הזוג לבין רמ"י, המושב אינו יכול להגיש תובענה למחיקת רישום זכויות החכירה של בני הזוג.
הכרעת בית המשפט בסוגיה זו הייתה כי לאור העבודה שהגבר-המנוח לא קיים את הוראות חוזה החכירה ולא מימש את זכותו בנחלה, איבד הוא את הזכות האוטומטית לחידוש החוזה לאחר סיומו. בית המשפט אף הדגיש כי התנהגות בני הזוג ואי קיום התחייבויותיהם כלפי רמ"י ביחס לנחלה, עולה כדי ויתור על כל זכות הנובעת מן החוזה. בנוסף, קבע ביהמ"ש כי אמנם ועד המושב אינו צד ישיר לחוזה, אך הוא שילם את דמי החכירה והמשכנתא של בני הזוג וכן כי מדובר במקרקעין אשר נמצאים במשבצת שנמסרה למושב בהתאם לסיכום בינו לבין רמ"י. משכך הכיר ביהמ"ש במעמד המושב כצד לתובענה מהטעם שהמושב הינו צד מעוניין אשר לו אינטרס בביטול זכות החכירה הרשומה על בני הזוג.
לפיכך נפסק כי זכויות החכירה בנחלה פקעו והיא אינה מועברת ליורשים וכי על המשיבה לשאת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.
איבוד זכויות יורשים בנחלה כפי שתואר לעיל יכול להוות מכה אנושה למשפחה ובעיקר ליורשי העיזבון. כפי שניתן היה לראות, בית המשפט בחן את התנהגות המורישים ואת מידת עמידתם בהתחייבויותיהם. בכדי להימנע ממצב דברים זה, מומלץ לפנות לעורך דין, הבקיא בדיני המקרקעין ומתמחה באגודות השיתופיות ובצורכי החברים במושבים ובקיבוצים ושולט בפסיקה העדכנית בתחום זה. יעוץ נכון ומוקדם עשוי להקטין נזקים ועוגמת נפש ואף לחסוך סכומי כסף לא מבוטלים.
כותב המאמר, עו"ד צבי שני, מכהן כיו"ר ועדת אגודות שיתופיות של לשכת עורכי הדין (מחוז דרום).
